Roger Waters - Radio Kaos

אמן: Roger Waters

אלבום: Radio Kaos

ז'אנר: Progressive Rock / Pop Rock

שנת יציאה: 1987

אין זמן טוב מזה להכות את עצמי עד זוב דם. ולמה אתם שואלים? שאלה טובה. מי שקרא את הביקורת שלי על Amused To Death של רוג'ר ווטרס בטח שם לב שממש לא אהבתי את Radio Kaos אז. כל כך לא אהבתי אותו שלא טרחתי לשמוע אותו יותר מפעם אחת. בערך שבועיים אחרי שכתבתי את הביקורת החלטתי לתת לאלבום הזה עוד צ'אנס, וכמה שטעיתי לגביו!

אז נכון, יש פה אלבום שמהבחינה המוזיקלית לא מושלם ולא מתקרב לשניים שמאגפים אותו מקדימה ומאחורה. אז נכון, יש לנו מחזה עם עלילה שהמילה הכי מתאימה לתיאור שלה היא מוזרות. באמת. אני לפעמים תוהה אם העלילה הכל כך מוזרה הזאת אמורה להעביר משהו שאי אפשר להעביר בלי מדע בדיוני סוג ז'. ובכל זאת, מדובר פה ברוג'ר ווטרס. הסטנדרטים של האיש הזה כל כך גבוהים, שאפילו אלבום גרוע שלו נשמע הרבה יותר טוב מכל דבר אחר שיצא אי פעם, ותאמינו לי שלא מדובר פה באלבום גרוע.

הפעם הפלויד המתבגר (תרתי משמע) החליט ללכת על כיוון של פופ רוק אייטיזי על כל המשתמע מכך. יש פה הפצצה של סינתיסייזרים מעצבנים, סאונד תופים אייטיזי למדי (אבל לא יותר מדי), צליל מוזר של דפיקה על כוס שחוזר אחת לכמה דקות ושירים קצביים יחסית עם גישה פקאצית שמשתלבים יפה בין השירים הווטרסיים הרגילים. חוץ מזה יש לנו פה את ווטרס הרגיל שממלא את המוזיקה באפקטים, דיבורים, צעקות ושדרן רדיו חביב שמדבר עם בילי, השחקן הראשי באלבום שעיוות את הקול שלו ונשמע בעצמו כמו סינתיסייזר מדבר. בגדול, מדובר פה על אלבום שהולך בין Brain Damage ל-What God Wants, עם נטייה חזקה יותר לצדו של האחרון.

אם כבר מדברים על הכוס המעצבנת הזאת, זה הדבר הראשון שתשמעו כשתתחילו לנגן את האלבום. תוך לא הרבה זמן שומעים שיחה קצרה בין ג'ים, שדרן הרדיו לבילי שמכניסה אותנו לשיר Radio Waves. מעין אקספוזיציה לעלילת האלבום שמציגה בפנינו את בילי, איש נכה שלמד לקלוט גלי רדיו ולתקשר בקול מעוות דרך הטלפון עם ג'ים, שדרן ברדיו מחתרתי בשם Radio Kaos (מוזר כבר אמרתי?). השיר הזה הוא סמל לבעיה של האלבום כולו. שיר קצבי, עם אלקטרוניקה סבירה (שעוד תרגיז בהמשך), סטטי בטירוף ופופי ברמות על שכל מילה שנייה בו היא Radio Waves. בשמיעה ראשונה מומלץ פשוט לדלג עליו. אחריו בא שיר קצת יותר מעניין העונה לשם Who Needs Information ומספר על הלילה שבו בני, אח של בילי לקח אותו לבלות ובטעות הפיל בלוק מגשר שהרג נהג מונית והוביל אותו ישר לכלא. נכון שהשיר הזה לא הרבה יותר מרתק מהקודם, אבל יש בו קסם שאני לא יודע להסביר.  אולי זה בגלל שהוא לא מפוצץ באלקטרוניקה (שבמקומה יש פה חצוצרה שהרבה יותר אהבתי), אולי זה הפזמון הכיפי וההמנוני שלו, אולי זה בגלל שווטרס מראה פה סימני חיים. תשמעו ותבינו.

"אז.. אח שלך בכלא?"

Me or Him הוא כבר שיפור ניכר. בכלל, האלבום הזה מתהדר בשלושה שירים שקטים נפלאים שהם אולי החלק הכי חזק של האלבום. משהו בשיר הזה מאוד מזכיר לי את Brain Damage האגדי של פינק פלויד וזאת אולי הסיבה שאני אוהב אותו כל כך. יש פה מנגינה אקוסטית פשוטה ויפה, משולבת במנגינת חליל מרתקת ומרגיעה במיוחד (שאגב נמצאת גם במקביל שלו שלא נכנס לאלבום ונקרא Going To Live In LA). יחד עם כל העטיפה הזו יש ווטרס שמחבר אותה בקול הרגוע והנינוח שלו ומוביל את המלודיות הסוחפות בעזרתו. ואז זה בא. השיר הכי מעצבן ששמעתי ממנו. The Powers That Be מלא בהגשה פקאצית ומעצבנת, אלקטרוניקה עמוסה עד כדי כאב ראש, ואיזה זמר שאספו לא יודע מאיפה ומחרב את הפזמון. טוב.. זה אמנם לא עד כדי כך מזעזע, כי כמו שאמרתי זה רוג'ר ווטרס כאן אבל זה בהחלט לא מתאים לו.

Sunset Strip לעומתו הוא שיר מגניב באמת. יש פה קצב טוב, באס שמן, עבודת גיטרה טובה ושירה מעולה. הפזמון מטריף, השילוב של ווטרס עם זמרות הליווי ממש מוצלח פה וווטרס מצליח לסחוף ולרגש בשירה התיאטרלית שלו. הסולו חצוצרה בסוף ממש מתאים בליווי הגיטרה והבאס שמרימים אותו ונותן סיום מעולה לשיר מעולה. אחרי דיאלוג בין בילי וג'ים כשברקע הכוס המוזרה הזאת חוזרת עוד פעם יחד עם מקצב בונה מתח נכנס Home שהוא עוד שיר מעט פופי שעשוי טוב מאוד. אחרי שבילי לא מוצא את עצמו באמריקה ומתגעגע לבית שבוויילס (בריטניה) אנחנו מקבלים שיר מדבר על זה שלכל אחד יש בית תוך כדי תלונות על ממשלות המערב שיוצאות למלחמות כדי להסיח את דעתם של האזרחים הפשוטים מהתאכזרות כלכלית שמכוונת כלפיהם. הכוס לא נעלמת הפעם אבל בליווי הפסנתר והבאס השמן היא נבלעת מעט. בסך הכל גם זה שיר שמצליח לשלב קצביות מבורכת, מעט אלקטרוניקה וסינתיסייזרים בצורה מוצלחת מאוד. כהמשך ישיר שלו נכנס Four Minutes עם מנגינת פסנתר עדינה אבל סוחפת וזמרת הליווי שמקבלת פה סולו ארוך. ווטרס נכנס לכמה שורות בודדות ומגיש אותן בצורה מחוננת כשהוא מתלבש בצורה מושלמת על המנגינה על דיוקיה השונים ומצליח לרגש באמת. בסוף נכנסת מוזיקת רקע אפית עם מקהלת זמרות הליווי ויחד הם מובילים אותנו לתוך קטע אפי שבמרכזו בליל צלילים מוזר שיכול להזכיר את On The Run לכמה שניות ותקתוקי שעון שמכריזים על הסוף הקרב.

הספירה לאחור לקראת הפיצוץ הגרעיני שלא יגיע מתחילה ואחריה חוזרת הכוס הממש מעצבנת הזאת. שוב. לפחות אחרי זה מגיע אחד השירים הכי טובים באלבום שאולי מוכר למי שראה את ההופעה של ווטרס עם
החומה בברלין כזה שהחליף את Outside The Wall (ובצדק. זה שיר מזעזע ומביך). המילים החצי אופטימיות (שלהבנתי נכתבו כדי לרצות את חברת התקליטים שטענה שהסוף קשה מדי) מכריזות על היפוך הגלגל ועל החלחול הסופי של עקרון קדושת החיים לחברה האנושית אחרי הטראומה והכמעט אסון שבסוף של Four Minutes. המסר מגובה בשורות חזקות מאוד כמו:

"Used to look in on the children at night

In the glow of their Donald Duck light
And frighten myself with the thought of my little ones burning"

חוץ מזה, זה שיר ממש טוב. יש פה מנגינה אלקטרונית נחמדה כמעט לכל האורך, פעם ב.. קופצת גיטרה טובה לביקור ועל הכל מנצח ווטרס בחצאי לחישות פסימיות וקרות שמקשות עליי להאמין לו שהוא באמת מאמין במה שהוא כתב. בסוף נכנסת שירת מקהלה נפלאה ועוצמתית ושוב חוזרת הכוס ההיא שמבשרת על סיום אלבום שהיה יכול להיות טוב יותר, אבל גם כמו שהוא הוא מספיק למי שאוהב את מה שיש לווטרס להציע למאזינים שלו. לא מושלם, אבל גם לא רחוק מזה.

4/5