להקה: Metallica
אלבום: Beyond Magnetic
ז'אנר: Thrash Metal
שנת יציאה: 2011
Metallica היא עוד להקה מהסוג שאני לא מרגיש צורך לדבר על ההיסטוריה שלה בכלל. הכל כבר נכתב עליהם, הכל מתועד כל הזמן ולמי שלא מכיר את ההיסטוריה הארוכה של אם הת'ראש מטאל הייתי ממליץ לקפוץ לביקור קצרצר בויקיפדיה. כאמור, הכל כבר כתוב שם. אם בפעם הקודמת שהוזכרה צלע מה-Big 4 הייתה זו מגהדת', הפעם אני מרגיש צורך לדבר על האם והמקבילה שלה שבשנה שעברה התחילה רצף מוצלח כששחררה לאוויר העולם במסגרת חגיגות ה-30 שלה ארבעה שירים שהיו אמורים להיכנס לאלבומם הקודם (שהיה אחד מהאלבומים היותר טובים שלהם לדעתי), ה-Death Magnetic ובכל זאת לא נכנסו (ובהתחשב בכך שהאלבום הוא בן 74 דקות, אני מניח שזה לטובה. אני לא הייתי עומד באלבום בן 100 דקות במצטבר).
השינוי מאותו Death Magnetic מורגש מהרגע הראשון. השינוי בסאונד עצום והדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא שלארס, שבאלבום הקודם החריב את הסאונד כשכל מכה על ה-Crash נשמעה כמו חריקה מצמררת, הפסיק את ההרגל המגונה הזה והפעם הסאונד של התופים סביר ולא הופך את ההאזנה לאלבום לקשה או מצריך הסתגלות אליו. השינוי השני הוא הקול של ג'יימס: אם ב-Death Magnetic הקול שלו עדיין היה מלודי יחסית ועדיין משך צלילים והיה חסר חספוס, הפעם הוא יותר פראי, מחוספס ומדי פעם גם מגיע לשיאי גובה שרק סוחפים ויוצרים עניין מצדי בקול של אחד מסולני המטאל האהובים עליי. האורך האופייני של השירים נשאר כשהיה, 7 דקות בממוצע, ובכל זאת הגיוון ביניהם נשמע היטב וכמו ב-Death Magnetic הם מספיק מעניינים כדי להיות כל כך ארוכים בלי להרדים את המאזין או לחליפין, לגרום לו להעביר לאלבום אחר. בתור מאזין חסר סבלנות יחסית שלא עומד באורכים של יותר מ-6 דקות לרוב, זה אולי אחד הדברים שאני הכי מעריך במטאליקה.
השיר הראשון ב-EP הוא Hate Train שנפתח בבת אחת בהלמות התופים של האדון לארס ובמכת דיסטורשן קטלנית, משנה צורה כמה פעמים ונכנס לתוך שיר ת'ראש מטאל בניחוח של פעם עם סולו לא מאוד ארוך אבל טוב. הריף הקליט והמעט כבד מוביל אותנו לתוך שירתו של ג'יימס שכבר מרגישה שונה והחספוס והעוצמה שהוא איבד אי שם בשנות התשעים חוזרים אליו בבת אחת. בבת אחת הקצב יורד לפזמון המלודי והמעניין של השיר כשג'יימס עובר לשירה המלודית והחלקה שאפיינה את הקול שלו בשנים האחרונות והגיטרות עברו לקלין. הסולו השני מגיע במהירות ואחריו קטע מעבר עצבני שמחזיר אותנו לסולו שבסופו של דבר מפנה את מקומו לקטע גרובי ומקפיץ. Just A Bullet Away מגיע מיד לאחר מכן והנה נשמע לו מאפיין מס' 2. הגיוון. הוא לא דומה כמעט בשום אופן לשיר שקדם לו. בניגוד ל-Hate Train המהיר, Just A Bullet Away איטי יותר, גרובי הרבה יותר, הקול של ג'יימס פה נמוך יותר ומחוספס יותר ובאופן כללי לא הצלחתי למצוא ביניהם מכנה משותף. בשלב מסוים בשיר, בדומה למה שנעשה בשיר Master of Puppets, המוזיקה נעצרת ונכנסת גיטרה בקלין כשאחרי כמה חזרות מתלבשת עליה גיטרה חשמלית ויחד הן יוצרות הרמוניה יפה uכמעט מושלמת. עם ההתקדמות של הקטע, הסאונד הכבד של הגיטרה חוזר והתיפוף יחד איתו עד שחוזרים לתוך השיר לבית נוסף. ההתפתחות של הקטע הזה יפה מאוד ומקטע קלין של גיטרה, לאט לאט הוא מתאים את עצמו לשיר עד להשתלבות מוצלחת בשיר. מטאליקה קנו אותי שוב.
ה"להיט" של ה-EP מגיע שלישי בתור ושובר מסורת עתיקת יומין של השיר הרביעי באלבום. אם כבר דיברתי על אותה מסורת, השיר הזה נכנס בדיוק לשבלונה שלה. בדומה לשאר השירים מס' ארבע כמו Fade To Black, Welcome Home, One, The Unforgiven או The Day That Never Comes, המבנה הקבוע של בית בקלין, פזמון כבד עם דיסטורשן וחוזר חלילה עד השיא הכבד של השיר שמלא בדיסטורשן, דאבל באס וסולואים חוזר גם פה. הפעם הקול של ג'יימס נשמע כאילו הוא ממש חזר אחורה ל-ReLoad משנת 1997 והאמת היא שזה ממש מתאים פה. המבנה הקבוע של שירי מס' ארבע לא מאוד מפריע למטאליקה לעשות עוד שיר מוצלח לפיו והכל מרגיש כאן בדיוק במקום. הבתים הנקיים מרגישים מצוין וכיפיים להאזנה, הפזמון הכבד מרגיש כמו בנייה של מתח עם ריף חזק והשיא של השיר? המילה הכי מתאימה לתאר אותו מבחינתי היא מדהים! הוא כבד, התופים של לארס בין קטעי השירה נותנים לו מימד של טירוף, הסולו עשוי טוב והריף פשוט מדהים! השיר האהוב עליי מגיע אחרון והוא Rebel of Babylon. אני חושב ברצינות שעוד לא שמענו משהו כזה ממטאליקה. הוא מתחיל הקטע שקט עם פריטות נקיות וקטע שירה קצרצר ומחוספס לחלוטין, בהדרגה מאיץ עם קטע מעניין וללא שום התראה מוקדמת עובר למהירות מקסימלית בשיר ת'ראש מטאל עצבני כמו פעם. הריף המהיר כיפי להאזנה, התיפוף של לארס גורם לראש לעוף קדימה ואחורה בלי שליטה, הקול של ג'יימס ממש גבוה ועצבני פה וזה יחד יוצר שילוב מלהיב. בפזמון יש אולי את הטונים הכי גבוהים ששמעתי מג'יימס אי פעם, גם פה הריף מצוין, התיפוף טוב מאוד וזו עוד סיבה לאהוב את השיר הזה. ללא ספק עד סוף השיר מד הת'ראש שלכם יצווח "It's Over 9,000!". שיר מעולה ורצחני שלא נשמע כמותו ממטאליקה מאז האלבום השחור לדעתי וזה חבל כי כשהם לקחו את ההחלטה ועשו את זה, התוצאה יצאה לא פחות מענקית.
בסופו של דבר, יש לנו כאן חצי שעה וארבעה שירים מעניינים הישר מבית היוצר של מטאליקה שלא נלקחו ברצינות בשנת 2008 כשהיו אמורים לצאת ונדמה שמלבד Hell And Back שליווה אותם לכל אורך סיבוב ההופעות של חגיגות העשרים לאלבום השחור הם בכלל לא מתייחסים לשירים הגדולים שיצאו להם כאן וזה גורם לי קצת לתהות לגבי הסיבה שבגללה הם בכלל הוציאו את השירים האלה. בכל מקרה, גם אם הסיבה היא ליצור עניין סביב חגיגות השלושים, וגם אם הסיבה היא סתם כדי לתת למי שאוהב אותם לשמוע עוד שירים שלא יצאו, אני מרוצה מההוצאה הזו ושמח שהם בחרו להוציא אותה ולתת לה להישמע במקום שהיא תיקבר בין ערימות הדמואים באולפן ההקלטות. ההוצאה הזו רק גורמת לי לתהות לגבי מה שהולך לבוא בשנה הבאה עם האלבום החדש שלהם ואני מקווה שהם יישארו בקו של ה-EP הזה כי הוא פשוט יצירת מופת מבחינתי.
5/5
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה