להקה: Cro-Mags
אלבום: Alpha Omega
ז'אנר: Crossover-Thrash \ Groove Metal
שנת יציאה: 1992
ביום חמישי האחרון פרסמתי את הביקורת שלי על Bathory ומי שקרא, בטח זוכר את הסיפור על הרדיו ב-GTA IV ואולי את השם Cro-Mags. אז מי הם בעצם? Cro-Mags היא להקת קרוסאובר ת'ראש על גבול הגרוב מטאל שהתחילה את דרכה בשנת 1980 והוציאה את אלבום הבכורה המופתי שלה בשנת 1986 שהציג להקת הארדקור פאנק רצחנית כשרוב השירים הם שירים בני דקה-שתיים בעלי קצב רצחני, ריפים מהירים וחסרי רסן כשעל השירה הופקד ג'ון ג'וזף שאז היה סולן צרחני ומלא אנרגיה. ב-1989 יצא האלבום השני Best Wishes שהציג להקה קצת שונה, מאופקת יותר כשהמודל העיקרי שלה הוא שירים כמו Seekers of The Truth מאלבומם הקודם שהיו איטיים ורגועים יותר, כפולים באורכם ובעלי שירה פחות צרחנית ויותר חלקה.
האלבום Alpha Omega הגיע בשנת 1992 באותה מתכונת של קודמו ולמען האמת לקח לי הרבה זמן להתרגל לכיוון החדש אותו לקחה הלהקה. בתור אחד שאהב מאוד את האלבום הראשון שהיה מלא בטירוף חולני, בהתחלה לא אהבתי בכלל את הרעיון של Cro-Mags עם ריטלין אבל אחרי הפסקה ארוכה כשנתתי הזדמנות חוזרת לאלבום בבת אחת גיליתי את הגיוון שבו, את האגרסיביות המתונה שלו שאמנם לא פראית כמו ב-Age of Quarrel אבל עדיין שומרת על העניין ואת היצירתיות שבו כשמצד אחד אפשר לשמוע שירי כמעט ראפ כמו Eyes of Tomorrow ומצד שני שירי הארדקור מלודיים, ארוכים ומעט ניסיוניים אך מלאי רגש כמו השיר שסוגר את האלבום, Changes.
מי ששמע ואהב את האלבום הראשון לא יצטרך להתאמץ מאוד כדי למצוא את ההבדל בינו לבין Alpha Omega כי הוא מורגש כבר ברגע הראשון כשנפתח See The Signs. השיר הזה הוא בעצם השיר שמשך אותי להתעניין באלבום הזה כששמעתי אותו באלבום הלייב הכפול של הלהקה מ-1994. הריפים פה יותר מזכירים את פנטרה ב-Cowboys From Hell שיצא שנתיים לפניו, התיפוף נשמע יותר זהיר מאשר התיפוף המתחרע של שנת 86' והקול של ג'ון מרגיש הרבה פחות משוחרר. לפחות מדי פעם הוא נותן לנו לשמוע איזו צווחה מהעבר. אחריו נכנס Eyes of Tomorrow בצלילי סקראץ' וג'ון פותח בקטע ראפ מקפיץ עם תיפוף גרובי מאוד וריף קל ואופייני לסגנון החדש שלהם כשמדי פעם חוזרים צלילי הסקראץ' שמשתלבים בשיר. לפתע הכל נעצר, הדי הגיטרה נמשכים כשנכנס ריף ת'ראשי, התיפוף בהתאם מרביץ בדאבל באסים וג'ון מאיץ את השירה. הקטע הזה ממש הארדקורי וקצת מתקרב לרמת הטירוף של האלבום הראשון. בשלב מסוים נכנס קטע דיבור שאחריו חוזר הקטע הגרובי שמתחלף לסירוגין עם קטע הראפ עד תום השיר.
The Other Side of Madness מדגים בצורה הכי טובה את הגישה החדשה שהם אימצו כשהוא לפרקים נשמע כמו שיר מתוך Cowntdown To Extinction מינוס הקול הגבוה של מאסטיין. התיפוף פה איטי, הריפים מזכירים יותר את ז'אנר ההאבי מטאל והשירה של ג'ון נטולת חספוס מינימלי ואם חשבתי שאלו לא הם, רף המלודיות רק עולה בפזמון. בחיי, אפילו הצחוק של Lucertia נשמע פה! יחד עם זאת, הסולו מחזיר קצת את הצבע ל-Cro-Mags העייפים כשהוא לא מאוד מופרע אבל לפחות הוא נשמע טוב. Apocalypse Now הוא השיר השני באורכו כשהוא מתפרס על שמונה דקות! הוא גם ממשיך באותו קצב איטי ומזדחל של קודמו אבל הפעם הרוח קצת אחרת והריף שלו שקצת יותר מעניין משל קודמו מרים אותו. בקטע מסוים רמת העניין אפילו יותר עולה עם קטע גיטרה קצר שאחריו עוקבים התופים שהוא בהחלט קטע לא רע. אחרי כשלוש דקות די מייגעות הקצב עולה והשיר מתחיל לזוז עם עוד ריף מצוין והארדקורי כשגם ג'ון נשמע קצת יותר טוב ופחות רדום. הסולו שנכנס נשמע מעולה ובסופו מכניס אותנו למין ברייקדאון שבשלב מסוים שלו ג'ון נותן מין שאגה מפלצתית שמלהיבה אותי באופן אישי. עד סופו השיר ולאחר הברייקדאון הארוך הוא מתלווה בקטע יותר לוחמני על גבול הת'ראשי שנשמע מעולה וחבל שמגיע רק בסוף.
The Paths of Perfection מתחיל בריף עם טעם של Pantera שממשיך לקטע שמשחק בין שירת מקהלה צעקנית לשירה מסוג חדש של ג'ון. הקול שלו גבוה וצלול אבל מרשים מאוד והייתי שמח לשמוע ממנו יותר. השיר הזה הוא ללא ספק גרוב מטאל מעולה כשהשירה של ג'ון יחד עם הריף הטוב והתיפוף הקצת יותר חי מכניסים בו המון חיים שהיו חסרים בשני השירים הקודמים. הסולו המהיר ממשיך ומעלה את הרמה ואפילו מעיר אותי מהתרדמת שנכנסתי אליה כשבבת אחת הקצב נופל והשיר נגמר. אפילו לא שמתי לב לזמן שעבר! השיר הבא Victims נפתח בנגינה אקוסטית עם שירה נמוכה ועמוקה של ג'ון כשהמקצב הצבאי נכנס, הגיטרה מתחברת לחשמל סוף סוף, ג'ון מגביה את הקול שלו ואנחנו נכנסים לטירוף של גרוב מטאל שעובר בין ריפים גרוביים לבין קטעים איטיים שחוזרים להתחלה לסירוגין. אחרי שתי דקות נכנס ריף ת'ראשי, הקצב הת'ראשי האהוב עליי נכנס וג'ון נותן בראש לצלילי הגיטרה שמקפידה להשתנות מדי פעם ולהכניס את הרגש לשיר. ללא ספק הלהקה מתחילה לחזור לעצמה. זו התחושה שנוצרת פה. לקראת הסוף חוזר אותו קטע פותח עם המקצב הצבאי והריף האיטי שמאט עד לסיום השיר.
Kuruksetra נפתח בקטע גיטרה שדומה לזה שפתח את האלבום ומכת קראש שמרעידה אותי לחלוטין מבשרת על הכניסה של שיר הארדקור איכותי. הגיטרה פה נותנת בראש, המתופף המעולה של הלהקה מפגין את הכישורים שלו ללא ספק וג'ון נכנס לתפקיד שלו במלוא המרץ. הקצב עולה ויורד, כך גם הצלילים שמופקים מגרונו של ג'ון והגיטרה המצוינת רצה ורצה קדימה ונותנת מנה הגונה של קרוסאובר מעולה. Changes הסוגר ומלא הרגש (וגם השיר הכי ארוך. 12 דקות שלמות!) נפתח במנגינה אקוסטית מדהימה ומלאת אווירה מזרח אסייתית וקולות המצילות העמומים מרגיעים ויוצרים שלווה שאחריה נכנס ריף מדהים ואיטי שאחריו עוקב מקצב איטי ומעניין. השיר נכנס כעת במלוא כוחו עם ריף ת'ראשי וג'ון מתחיל לירות את המילים בקול מיוסר ומיואש אך כשהוא נאנח בין בית לבית ולפעמים נותן שאגה אכזרית (כמעט גראול אפילו). הפזמון של השיר מעולה כשהקצב יורד אפילו יותר, התופים שומרים על עניין, ג'ון כמעט בוכה ביללות "Oh no" והגיטרה האיטית נותנת המון כוח לפזמון ומחדדת את התחושות שהוא מעלה אפילו יותר. לאחר הפזמון השני נכנס קטע שבו הבס מקבל את כל המקום לפני סולו מרתק וארוך שמקפיד להשתנות ולסחוף את המאזין לכל אורכו. בסופו השיר חוזר לת'ראש בשאגות של אדון ג'ון ולא עובר הרבה זמן עד שנכנס סולו שני ומהיר שמוביל חזרה לתוך הפזמון האיטי. אחרי כחצי דקה של שקט מוחלט הגיטרה חוזרת עם צלילי רקע כשהזרקור מופנה לתופים שנותנים סולו לא נורמלי וממשיכים באותו מקצב מטורף יחד עם גיבוי של הבס ועם סולו שלישי שמצטיין בסאונד מחשמל ויצירתיות גבוהה. מדי פעם המתופף נותן מנת דאבל באס הגונה ומגוון את המקצבים השונים שמתחלפים להם בקלות יחד הסולו שמשתנה ומגוון עד סוף השיר שנגמר בהדי הגיטרה שמשולבים לכדי טירוף. אני חושב שזה השיר הכי טוב באלבום כשהוא מתהדר בפתיחה מטורפת כשלעצמה עם בתים ופזמונים מדהימים ולבסוף מגיע השיא בג'אם חולה ומטריף. יחד הם גורמים ל-12 דקות להיראות כמו חמש וזו תכונה שחסרה להרבה שירים שנמתחים מעבר לעשר דקות.
בסופו של דבר, מדובר באלבום לא רע בכלל שלמעט שני שירים סבירים מביא לנו מנה של הזהות החדשה של Cro-Mags. מצד אחד יש לנו הארדקור פאנק ות'ראש שמפציצים פה ושם, מצד שני גרוב מטאל נוסח Pantera שכיף לשמוע ומלודיות שבסך הכל לא פוגעת מאוד ביכולת של השירים לסחוף ולגרום להנאה. אולי זה הזמן שלי להוריד מעט את המחסומים והספקות שלי לגבי Cro-Mags החדשים אף על פי שגם אנחנו וגם הם כמסתבר, יודעים שאין כמו האלבום הראשון שיישאר לנצח אגדה.
מי ששמע ואהב את האלבום הראשון לא יצטרך להתאמץ מאוד כדי למצוא את ההבדל בינו לבין Alpha Omega כי הוא מורגש כבר ברגע הראשון כשנפתח See The Signs. השיר הזה הוא בעצם השיר שמשך אותי להתעניין באלבום הזה כששמעתי אותו באלבום הלייב הכפול של הלהקה מ-1994. הריפים פה יותר מזכירים את פנטרה ב-Cowboys From Hell שיצא שנתיים לפניו, התיפוף נשמע יותר זהיר מאשר התיפוף המתחרע של שנת 86' והקול של ג'ון מרגיש הרבה פחות משוחרר. לפחות מדי פעם הוא נותן לנו לשמוע איזו צווחה מהעבר. אחריו נכנס Eyes of Tomorrow בצלילי סקראץ' וג'ון פותח בקטע ראפ מקפיץ עם תיפוף גרובי מאוד וריף קל ואופייני לסגנון החדש שלהם כשמדי פעם חוזרים צלילי הסקראץ' שמשתלבים בשיר. לפתע הכל נעצר, הדי הגיטרה נמשכים כשנכנס ריף ת'ראשי, התיפוף בהתאם מרביץ בדאבל באסים וג'ון מאיץ את השירה. הקטע הזה ממש הארדקורי וקצת מתקרב לרמת הטירוף של האלבום הראשון. בשלב מסוים נכנס קטע דיבור שאחריו חוזר הקטע הגרובי שמתחלף לסירוגין עם קטע הראפ עד תום השיר.
The Other Side of Madness מדגים בצורה הכי טובה את הגישה החדשה שהם אימצו כשהוא לפרקים נשמע כמו שיר מתוך Cowntdown To Extinction מינוס הקול הגבוה של מאסטיין. התיפוף פה איטי, הריפים מזכירים יותר את ז'אנר ההאבי מטאל והשירה של ג'ון נטולת חספוס מינימלי ואם חשבתי שאלו לא הם, רף המלודיות רק עולה בפזמון. בחיי, אפילו הצחוק של Lucertia נשמע פה! יחד עם זאת, הסולו מחזיר קצת את הצבע ל-Cro-Mags העייפים כשהוא לא מאוד מופרע אבל לפחות הוא נשמע טוב. Apocalypse Now הוא השיר השני באורכו כשהוא מתפרס על שמונה דקות! הוא גם ממשיך באותו קצב איטי ומזדחל של קודמו אבל הפעם הרוח קצת אחרת והריף שלו שקצת יותר מעניין משל קודמו מרים אותו. בקטע מסוים רמת העניין אפילו יותר עולה עם קטע גיטרה קצר שאחריו עוקבים התופים שהוא בהחלט קטע לא רע. אחרי כשלוש דקות די מייגעות הקצב עולה והשיר מתחיל לזוז עם עוד ריף מצוין והארדקורי כשגם ג'ון נשמע קצת יותר טוב ופחות רדום. הסולו שנכנס נשמע מעולה ובסופו מכניס אותנו למין ברייקדאון שבשלב מסוים שלו ג'ון נותן מין שאגה מפלצתית שמלהיבה אותי באופן אישי. עד סופו השיר ולאחר הברייקדאון הארוך הוא מתלווה בקטע יותר לוחמני על גבול הת'ראשי שנשמע מעולה וחבל שמגיע רק בסוף.
The Paths of Perfection מתחיל בריף עם טעם של Pantera שממשיך לקטע שמשחק בין שירת מקהלה צעקנית לשירה מסוג חדש של ג'ון. הקול שלו גבוה וצלול אבל מרשים מאוד והייתי שמח לשמוע ממנו יותר. השיר הזה הוא ללא ספק גרוב מטאל מעולה כשהשירה של ג'ון יחד עם הריף הטוב והתיפוף הקצת יותר חי מכניסים בו המון חיים שהיו חסרים בשני השירים הקודמים. הסולו המהיר ממשיך ומעלה את הרמה ואפילו מעיר אותי מהתרדמת שנכנסתי אליה כשבבת אחת הקצב נופל והשיר נגמר. אפילו לא שמתי לב לזמן שעבר! השיר הבא Victims נפתח בנגינה אקוסטית עם שירה נמוכה ועמוקה של ג'ון כשהמקצב הצבאי נכנס, הגיטרה מתחברת לחשמל סוף סוף, ג'ון מגביה את הקול שלו ואנחנו נכנסים לטירוף של גרוב מטאל שעובר בין ריפים גרוביים לבין קטעים איטיים שחוזרים להתחלה לסירוגין. אחרי שתי דקות נכנס ריף ת'ראשי, הקצב הת'ראשי האהוב עליי נכנס וג'ון נותן בראש לצלילי הגיטרה שמקפידה להשתנות מדי פעם ולהכניס את הרגש לשיר. ללא ספק הלהקה מתחילה לחזור לעצמה. זו התחושה שנוצרת פה. לקראת הסוף חוזר אותו קטע פותח עם המקצב הצבאי והריף האיטי שמאט עד לסיום השיר.
Kuruksetra נפתח בקטע גיטרה שדומה לזה שפתח את האלבום ומכת קראש שמרעידה אותי לחלוטין מבשרת על הכניסה של שיר הארדקור איכותי. הגיטרה פה נותנת בראש, המתופף המעולה של הלהקה מפגין את הכישורים שלו ללא ספק וג'ון נכנס לתפקיד שלו במלוא המרץ. הקצב עולה ויורד, כך גם הצלילים שמופקים מגרונו של ג'ון והגיטרה המצוינת רצה ורצה קדימה ונותנת מנה הגונה של קרוסאובר מעולה. Changes הסוגר ומלא הרגש (וגם השיר הכי ארוך. 12 דקות שלמות!) נפתח במנגינה אקוסטית מדהימה ומלאת אווירה מזרח אסייתית וקולות המצילות העמומים מרגיעים ויוצרים שלווה שאחריה נכנס ריף מדהים ואיטי שאחריו עוקב מקצב איטי ומעניין. השיר נכנס כעת במלוא כוחו עם ריף ת'ראשי וג'ון מתחיל לירות את המילים בקול מיוסר ומיואש אך כשהוא נאנח בין בית לבית ולפעמים נותן שאגה אכזרית (כמעט גראול אפילו). הפזמון של השיר מעולה כשהקצב יורד אפילו יותר, התופים שומרים על עניין, ג'ון כמעט בוכה ביללות "Oh no" והגיטרה האיטית נותנת המון כוח לפזמון ומחדדת את התחושות שהוא מעלה אפילו יותר. לאחר הפזמון השני נכנס קטע שבו הבס מקבל את כל המקום לפני סולו מרתק וארוך שמקפיד להשתנות ולסחוף את המאזין לכל אורכו. בסופו השיר חוזר לת'ראש בשאגות של אדון ג'ון ולא עובר הרבה זמן עד שנכנס סולו שני ומהיר שמוביל חזרה לתוך הפזמון האיטי. אחרי כחצי דקה של שקט מוחלט הגיטרה חוזרת עם צלילי רקע כשהזרקור מופנה לתופים שנותנים סולו לא נורמלי וממשיכים באותו מקצב מטורף יחד עם גיבוי של הבס ועם סולו שלישי שמצטיין בסאונד מחשמל ויצירתיות גבוהה. מדי פעם המתופף נותן מנת דאבל באס הגונה ומגוון את המקצבים השונים שמתחלפים להם בקלות יחד הסולו שמשתנה ומגוון עד סוף השיר שנגמר בהדי הגיטרה שמשולבים לכדי טירוף. אני חושב שזה השיר הכי טוב באלבום כשהוא מתהדר בפתיחה מטורפת כשלעצמה עם בתים ופזמונים מדהימים ולבסוף מגיע השיא בג'אם חולה ומטריף. יחד הם גורמים ל-12 דקות להיראות כמו חמש וזו תכונה שחסרה להרבה שירים שנמתחים מעבר לעשר דקות.
בסופו של דבר, מדובר באלבום לא רע בכלל שלמעט שני שירים סבירים מביא לנו מנה של הזהות החדשה של Cro-Mags. מצד אחד יש לנו הארדקור פאנק ות'ראש שמפציצים פה ושם, מצד שני גרוב מטאל נוסח Pantera שכיף לשמוע ומלודיות שבסך הכל לא פוגעת מאוד ביכולת של השירים לסחוף ולגרום להנאה. אולי זה הזמן שלי להוריד מעט את המחסומים והספקות שלי לגבי Cro-Mags החדשים אף על פי שגם אנחנו וגם הם כמסתבר, יודעים שאין כמו האלבום הראשון שיישאר לנצח אגדה.
3.5/5
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה