להקה: Hellyeah
אלבום: Band of Brothers
ז'אנר: Groove Metal
תאריך יציאה: 17.7.12
האם זה יתכן? המלכה חזרה? כנראה שלא. דיימבאג כבר לא יצא מהקבר וינגן שירי פנטרה חדשים אבל אחיו ולהקתו שבעיני (וכרגע יותר מתמיד) מסתמנים כיורשים של מלכת הגרוב, Pantera מחזירים את רוחה של המלכה מן המתים באלבום חדש שחלק ניכר ממנו נשמע כמו Pantera. למרות שאני בטוח שרבים ישמחו לשמוע שירים שיזכירו את Pantera בימים הטובים שלהם, אני אישית התעצבתי מעט וזאת בגלל שהלהקה תפסה באלבומה הקודם כיוון טוב שהיה יכול להתפתח למקומות יותר טובים מאשר לאלבום Pantera חלקי ולמרות זאת יש לומר שהאלבום נשמע בועט, כבד ומפלצתי כמו שהקודמים לא היו.
האלבום נפתח בדהירה מהירה שמעלה באופן אוטומטי אסוציאציה לימי פנטרה הגרוביים. כמו באלבום הקודם, הפתיחה מהירה (אף על פי שהפעם אנחנו מגיעים ישר לעניין בלי פתיחה ראשונה) וצ'אד צווח עד שהמעיים שלו עפים החוצה. כבר בשיר הראשון מסתמן שינוי בסאונד שנהיה עבה הרבה יותר. כמעט "משוגע". הבאס העבה מורגש, הגיטרה עבה גם היא עם סאונד כבד והתופים הולמים בכל העוצמה. War In Me נחלש לאט לאט עד שעובר לשיר הנושא שלי אישית מזכיר בתחילתו את Eyes Corrected של אגדת המטאלקור המקומית Matridcie. גם כאן הצל של פנטרה מורגש בבירור והשיר מרגיש כמו חזרה למערב הפרוע של Stempade. בשיר הזה נחשפים בפנינו שוב הקלינים של צ'אד בפזמון שלמרות השנאה שלי כלפי דברים מהסוג הזה מצליחים להקסים בחספוס באינסופי שלהם. השיר יוצא להפוגה קלה מההפגזה בסולו קצרצר וחוזר לקטע שדומה לפתיחת השיר ושוב חוזרים להפגזה במלוא הכוח עד לסולו השני שאחריו נגמר השיר. השיר השלישי, Rage\Burn יכול היה בכיף להיכנס לאלבום Down Low. הריף הקבוע והכבד מוביל אותו, התיפוף מגבה אותו ולעתים משתנה למקצב מגניב בהחלט והבס הולם בעצמותיו של המאזין ומוסיף לגרוביות של השיר.
מכאן והלאה ידידיי, אפשר כבר להבין את הלך הרוח של האלבום ואם תרשו לי לומד, המלכה חזרה! אין ספק שיש פה גם את המגע האישי של Hellyeah אבל באופן כללי ניתן לומר שזה יותר אלבום של Pantera האגדית מאשר של היורשת הלא רשמית שקמה לה. הגרוב מרביץ, הסאונד הוא מאוד Pantera ואפילו יותר כבד וניתן למצוא דמיון בינו לבין זה של Vulgar Display of Power. הלהקה נשמעת כאילו שהיא החליטה לזנוח את הרעיונות הדרומיים שגרמו לה ליצור שירים כמו Cowboy's Way או Hell of A Time שהייתה בהם החתימה הייחודית ל-Hellyeah ולאמץ את Pantera כמודל מוזיקלי מוביל.
לעומת זאת, בכמה שירים ניתן למצוא את אותו חותם של Hellyah שנקי מהפנטריות שנדבקה לאלבום הזה ב-Bigger God שאמנם גם הוא כבד במיוחד ונשאר בגבולות המוזיקליים של האלבום אבל נוטה יותר להיות דומה לשירים כמו Pole Rider מאשר ל-Walk או A New Level. שיר איטי יותר מהשאר ומתהדר גם בשירה הנקייה (עד כמה שהיא יכולה להיות נקייה בהתחשב בזה שאנחנו מדברים על צ'אד גריי ולא על ICS Vortex) ובמלודיה פחות כבדה ורצחנית שמאפיינת את שאר השירים. אחריו מגיע Between You And Nowhere שממלא את מקומם של Better Man או You Wouldn't Know. ממשיך מקומם. השיר האקוסטי של האלבום לא נופל מהקודמים ומציב מלודיה דרומית לחלוטין ושירה נקייה שממשיכה מהשיר הקודם. כמו בפעמים הקודמות, גם הפעם השיר מצליח לרגש וכמו ב-Better Man הליריקה מצליחה להעביר את העצבות והרגשות שיחד עם השיר מצליחים לגעת במאזין. גם הצמד Wm Free ו-Dig Myself a Hole מחזירים אותי אחורה לאותו אלבום בשם Stempade ונשמעים כאילו נכתבו בשנת 2010 אבל משום מה לא הוקלטו יחד עם ההוצאה הקודמת של Hellyah. Dig Myselfe A Hole מעלה את רף האדרנלין עם ריף מקפיץ, סולו קצר אך טוב וצ'אד שמתרוצץ לו בין השירה הנקייה לבין הצווחות העצבניות שלו. התיפוך והבאס משלבים כוחות בשיר כיד לתת מקסימום גרוב ויוצרים יחדיו שיר כבד אבל נשמע 100% Hellyeah.
השיר האחרון, What It Takes To Be Me מזכיר מדי פעם את המהירות של השיר Dig של Mudvayne אליהם משתייך הסולן צ'אד כשמדי לאחר זמן מה נופלת המהירות בבת אחת המהירות ומהריף והתיפוף המהירים אנו עוברים לקטע כבד ואיטי שמלווה בשירה נקייה וחוזר חלילה.
לסיכום, האלבום נשמע כמו ספליט של Hellyah ו-Pantera עם יציאה מדבאיינית יותר מאשר שהוא נשמע כמו אלבום אותו יצרו Hellyah בשם עצמם ולמרות זאת האלבום מביא גרוב מטאל כבד מאין כמוהו באיכות עשייה שלא נראתה כבר זמן רב בשדה להקות החיקוי למלכה הבלתי מעורערת וירצה את רוב מאזיני הז'אנר. אני אישית נהניתי ו-44 הדקות עברו יחסית מהר תוך טלטול בלתי פוסק של הראש ובשבילי זה טוב מספיק.
3.5/5
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה