להקה: Wreck of The Hesperus
ז'אנר: Funeral Doom Metal
שנת היציאה: 2011
Wreck of The Hesperus היא להקת Funeral Doom Metal אירית שהוקמה בשנת 2004 ומאז מפציצה בהוצאות איכותיות שרמתן גבוהה בהרבה לטעמי מכל להקות הז'אנר גם יחד. הליריקות שלהם אפלות ומצמררות, המוזיקה שלהם חדה, כבדה ויצירתית ויש בהם את כל מה שצריך כדי שחובב מטאל כבד אך לא ארוך מאוד כמוני ישב לשמוע אלבום בן שלושה שירים וכארבעים דקות בהנאה.
את הלהקה הכרתי בקיץ הקודם דרך החנות של הלייבל Total Rust שפרסמה כי האלבום בו אנו דנים יימכר אצלם בצירוף קישור יוטיוב לשיר הראשון באלבום. עד אז לא טרחתי להתעניין בז'אנר שנחשב לז'אנר קטן יחסית למרחיקי לכת במטאל שמאופיין בנגינה איטית ומונוטונית עד מוות ובשירים ארוכים (אפילו ארוכים מאוד) ולמרות זאת השיר סחף אותי לשמוע את האלבום הקודם, The Sunken Threshold (בין היתר כי לא הצלחתי למצוא הורדה לאלבום החדש) ומשם נפתחתי לז'אנר חדש בו לא מצאתי להקות מעניינות מאוד אך את זו שהכירה לי אותו לא יכולתי להפסיק לשמוע.
בצורה דומה לאלבום הקודם של הלהקה The Sunken Threshold, נפתח האלבום בגרגורים תמוהים שהפעם התארכו למשחק גרגורים בגבהים שונים בלווי קטע דיבור קצרצר שמוביל אותנו הישר אל העולם המעוות של Wreck of The Hesperus. לאחר קטע קצר זה נכנס במלוא עוצמתו השיר Kill Monument עם ריף כבד ומרסק עצמות ותיפוף יצירתי שיחד עם הגיטרה יוצר אווירה חשוכה ואפלה. הסולן מוביל את השיר בצווחות "סיילמיות" למדי ומתאר את המצבה המטונפת מדם ובשר אדם תוך שהוא מוסיף לחשכה הכללית באלבום. השיר אמנם מונוטוני ברובו אך מתפתח לעתים רחוקות ולאחר מכן חוזר לאותו ריף מרכזי ונוטף מדם. מלבד כך, בולט באמצעו קטע שממלא אותו השקט כאשר מדי פעם נכנסת מהלומת תופים וגיטרה שנכבית ונותנת לצלילים להדהד להם וזה רק מוסיף לאווירה הקודרת כאשר בשלב זה המאזין מרגיש כמו בהיכל ענק, כמעט מוחשי שלצליליו המהדהדים מתווספת הליריקה המשלימה את התמונה המזוויעה.
במעבר חלק יחסית בו הדי הגיטרות מהשיר הקודם מובילים לשיר הבא נפתח השיר Ces Pit People ועובר להילוך גבוה יותר. הכבדות והמונוטוניות שרדה את המעבר בין השירים וגם האהבה לשקט והדי הגיטרה והתופים עברו לשיר הזה. כמו בשיר הקודם, התיפוף יצירתי ומבוצע בצורה מעולה והגיטרות עדיין גורמות למאזין להרגיש כמו באותו היכל מתים שחור ומלא דם. באמצע השיר מצוי חלק קצת יותר גרובי (במגבלות הז'אנר) שיוצר רפלקס הדבאנג כמעט מיידי. הליריקה מתארת חדר מלא גופות נרקבות כשהקור והצללים סובבים אותן והדיוק בליריקה שמאפשר למאזין לדמיין את אותו חדר ממשיך ויוצר תמונה מעוותת ומוחשית. בסיום השיר שהוא סיום ארוך מאוד מתווספת גם שירת רקע נשית שמעצימה את האווירתיות שבו ונמצאת בדיוק במקום ביחד עם התיפוף שגורר את המאזין לאט לאט והגיטרות המנסרות שמפיצות קור יותר מהמזגן הממוצע.
השיר האחרון באלבום הוא בן עשרים ואחת דקות ולכן הוא גם הארוך ביותר בו והוא מחולק לשני קטעים ביניהם מפרידות ארבע דקות בהן הצלילים נפסקים לחלוטין ונבנים לאט לאט לקראת החלק השני. השיר מתחיל בצלילי נקישות על ברזל ולחישות נשיות שלא מומלץ למי שמעוניין לישון טוב לשמוע בלילה. את הפתיחה הזו עוטפים צלילי רקע מצמררים ולאחר כשתי דקות מתחיל השיר בריף כבד ורועש ובתיפוף איטי כאשר אותם צלילי רקע ממשיכים עם חלקו הראשון של השיר. הליריקה מתארת טקס דתי ומלאה בתיאורי הגופה המוקרבת עד כדי גועל. באמצעו של החלק הראשון נכנסת מנגינה מלודית יחסית שעוברת חזרה לריף המרכזי שמאט לו וממשיך באותה המנגינה במשך כמה דקות עד לעצירה מוחלטת של המוזיקה למשך שתי דקות בהן יש רק צליל רקע מונוטוני וחלש כשהדפיקות על הברזל חוזרות בשקט הפעם. לאט לאט הצלילים מתגברים להם כשברקע יללות, מה שמבשר לנו על פתיחתו של החלק השני של השיר. הצלילים מתגברים לכדי שירה נשית מלווה במנגינה מעט הזויה שמזכירה את המעבר בין חלקי השיר Echoes של Pink Floyd כשברקע נשמעים צלילי טפטוף מים ועוד צלילים ברורים פחות. לאחר ארבע דקות הכניסה לחלק השני, בבת אחת חוזרת המוזיקה כשהיא מלווה שוב בצלילי רקע שנשמעים כמו צפצפה (עוד אזכור קל לפינק פלויד שאני בספק אם הלהקה הושראה מהם) ואת הגיטרה מלווה מעין הד שמוסיף לעוצמה שלה. הסולן צווח ציטוט ארוך מספר יחזקאל אשר מלא בכאב וסבל. המהירות עלתה ביחס לחלק הראשון וביחס לשאר האלבום בכלל וחלק זה מהיר יותר (שוב, במגבלות הז'אנר). בדקה השש עשרה נכנסת שירה נקייה שמוסיפה לקודרות של השיר ומבוצעת בצורה מושלמת ומראה שסולן הלהקה מסוגל לסחוב בכבוד גם שירה נקייה וקודרת וגם את הצווחות המיוסרות שלו שנשמעות כאילו דקרו אותו ישר בלב. המנגינה ממשיכה לה עד שלבסוף היא דועכת וחוזרת למצולות החושך מהם יצאה ואנחנו חוזרים לאור.
אחרי מכת האופל והרשע הטהורה שספגתי בארבעים הדקות בהן מתנגן לו האלבום אני יכול ללא ספק לומר שזה אחד מהאלבום הכי טובים ששמעתי. הוא אלבום מהסוג שאפשר לאהוב אותו בשלמותו או לשנוא ולגדף אותי על בזבוז הזמן שכן הוא לא מרבה להשתנות אך במה שיש לו להציע הוא מציע את תמצית היופי, המוחשיות והאופל שבז'אנר המעייף והעמוס הזה. אני חייב לציין לטובה את הסאונד של התופים שפשוט משך אותי לשמוע את הלהקה ואת המתופף שעושה באלבום הזה עבודה מצוינת ונותן עבודה כמעט מושלמת בגזרה שלו כשהוא מוביל את הכאוס ואת הגיטרות שמכניסות את כל הקור והאופל של האלבום בצורה מרוכזת וחדה כמו סכין. הסולן \ גיטריסט שלהם עושה עבודה מצוינת בצווחות מקפיאות הדם שלו ובשירה הנקייה והמצמררת. לסיכומו של עניין, קיבלנו פה פיסת אמנות מושלמת שמכילה את כל הרגש והעוצמה שצריך באלבום כל כך כבד ואני כבר לא יכול לחכות לאלבום הבא. בינתיים נותרנו רק אני, הלילה החשוך וששת השירים שהלהקה הוציאה עד היום מלבד כמה EP's ודמואים ואני כבר לא יכול לצפות ולראות מה הם יעשו ולאן הם יקחו את המוזיקה שלהם באלבום הבא.
5/5
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה