Machine Head :להקה
Groove \ Thrash Metal :ז'אנר
שנת היציאה: 2011
בספטמבר האחרון יצא אלבומם החדש של Machine Head כשאתגר גדול רובץ על כתפיו והוא לנצח את אלבומם הקודם שנחשב שיא היצירה שלהם. אתגר מכובד. את הלהקה הכרתי בקיץ הקודם דרך אותו אלבום, The Blackening שהיה אלבום ארוך וקשה להתחברות וכאחד שלא ממהר לאהוב שירים בני עשר דקות לקח לי המון זמן לעכל אותו אך כשהצלחתי, התאהבתי במלודיות הגאוניות ובשילוב בין המלודיה לבין האגרסיביות שבלטו כמעט בכל שיר בו ובליריקות העמוקות שלו וכמובן בשירה של רוב שמובילה את האלבום ומצליחה לרגש. לכבוד יציאת האלבום החדש פיתחתי ציפיות רבות ורצתי להשיג אותו בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכי, דבר שללא ספק התברר כהשקעה חכמה באלבום חכם.
לאלבום הזה ישנם כמה מאפיינים בולטים שהמשיכו עם הלהקה מימי The Blackening. ראשית כל, יש פה משחק מתמיד בין המלודיה לאגרסיביות שמוביל למבנה די ברור ברוב השירים של פתיחה שקטה, מלודיה אגרסיבית, חלק מלודי יחסית ושקט עם סולו וחזרה לאגרסיות. בנוסף לכך, האפיות היא חלק חשוב באלבום והיא מלווה אותו כמעט לכל אורכו וגורמת לו להרגיש כמו פסקול לסרט מלא מתח ואווירה אפלה שלא תבייש אף להקת בלאק מטאל. המאפיין השלישי מצוי בשירים הארוכים שהפעם אורכם הממוצע הוא כשבע דקות (שלא כמו באלבום הקודם בו השירים עברו בחלקם את העשר דקות) אך הלקח שנעשה הוא קיצוץ בכמות השירים מה שמותיר אותנו עם אלבום בן שבעה שירים וכחמישים דקות.
האלבום נפתח בשיר I Am Hell שנפתח באקפלה של רוב פלין שמרמזת על האפיות המורגשת באלבום. השיר בנוי בשלושה שלבים וכאשר עוברים את שלב האקפלה מגיעה פתיחה שנייה, כבדה במיוחד שממשיכה את הקו הדרמטי של החלק הקודם ומובילה אותנו לחלק האחרון והעיקרי, המהיר והת'ראשי יותר שמסתיים בברייקדאון רצחני שמבטיח הדבאנג עד סוף השיר או כיליון מוחלט של הצוואר. השיר מהווה את אחת מנקודות החוזקה של האלבום ומהווה פתיחה בועטת לאלבום גרוב מטאל כועס, אפי ועם זאת גם מלודי.
מיד אחריו נכנס השיר Be Still And Know שנותן לצד המלודי של הלהקה לצאת. הוא פחות כבד ביחס לשאר השירים באלבום והוא גם קצר יחסית אליהם ("רק" חמש וחצי דקות). השיר נבנה לאט עם פתיחה מלודית מרשימה שלבסוף הופכת לשיר גרובי וקופצני שמלווה מחד בצרחותיו המאסיביות של רוב ומאידך בשירה הנקייה המרשימה שלו. כמו בשיר הראשון, גם כאן האפיות מורגשת מאוד והשיר נותן תחושה ויזואלית כשכל מרכיביו תורמים לתחושה זו ללא יוצאים מן הכלל. אחריו נכנסת פצצת הגרוב של האלבום בדמות הסינגל היחיד שיצא מהאלבום -Locust- ושמפציץ בגרוביות כמעט לכל אורכו, כאשר באמצעו כיאה ל-Machine Head נמצא גם קטע מלודי ושקט וסולו מרגש. הקליפ שיצא לשיר מרשים אף הוא ומציג מתקפת ארבה שזולל כל דבר הנקרה בדרכו.
השיר This Is The End ממשיך את המומנטום של Locust ולאחר פתיחה מלודית של כדקה עובר למצב כבדות מקסימלית ומתפרץ בריפים שמזכירים בלאק מטאל ותיפוף שנשמע תחילה כמו בלאסט ביטים אך בשמיעה חוזרת מתגלה כמעבר מורכב, מהיר ומרשים במיוחד. השיר מהיר מאוד, שלא לומר המהיר ביותר באלבום (בקטעים מסוימים הוא אפילו מעלה אסוציאציה סליירית). ההרס מגיע לאחר מכן עם Darkness WIthin שמהווה נקודה חלשה באלבום שמופיעה בדמות שיר שקט וחלש מאוד. ביחס לשאר השירים באלבום שמשלבים בין אגרסיביות כמעט רצחנית לבין מלודיות ורגש, השיר הזה מונוטוני מאוד ומשעמם. אין בו שום עניין. אין לי ספק שאם היו מוותרים עליו, האלבום היה נשמע שלם וטוב יותר, אך למרות זאת יש בו כמה נקודות שיא שמונעות ממנו להפוך לשפל טוטאלי כמו הסולו שלחלוטין מציל אותו מלטבוע בים המונוטוניות וחוסר ההיצע. בסה"כ ניתן להצביע על השיר הזה כניסיון רע לחקות את השיר המוצלח Now I Lay Thee Down שהופיע באלבומם הקודם והיה שיר שקט יחסית ומרגש.
אחד השירים האהובים עליי באלבום, Pearls Before The Swine נפתח בהרעמה של התופים וריף כבד שמוביל לשיר מהיר שלי עושה אסוציאציה לז'אנר הדת' המלודי בכלל ובפרט לאלבום Slaughter of The Soul. לכל אורכו של השיר משולבים ריפים מלודיים בריפים כבדים בתוספת המתופף הרצחני של הלהקה שמספק מהירות, תיפוף ת'ראשי בחלק מהשיר וגרוביות שלא משאירה את המאזין אדיש וכופה עליו הד באנג עד מוות. אבל איך אפשר להמשיך בלי לתת את מכת המוות השנייה של האלבום הלא היא Who We Are שמתחילה בגימיק שתחילה היה נראה חביב ולאחר מכן הפך למעיק וילדותי, שירת ילדיו של רוב. בשמיעה ראשונה זה אמנם תפס את האוזן אך לאחר כמה שמיעות זה התחיל להיות די מביך אפילו והשיר הזה מרגיש יותר מדי. הוא מהווה את נק' החולשה השנייה באלבום כיוון שאין בו שום דבר מיוחד,שום התפתחות, שום דבר שמראה את הצדדים החזקים של הלהקה, בעוד שהוא מציג ליריקה לוקה בחסר, סימפוניות מיותרת בתחילתו ובסופו ושיעמום אחד ענק.
נדמה ש-Machine Head הבינו והפנימו את הצדדים החזקים שלהם שיוצרים יחדיו אלבום גרובי, כבד ועם זאת מלודי שכיף לשמוע אך עם זאת נדרשת מהם גם ההבנה של הנקודות החלשות שלהם כך שהאלבום יהיה מושלם. אז מושלם הוא לא, גם משתווה ל-The Blackening הוא לא, אך אין ספק שזה אלבום מצויין שייזכר ללהקה המשובחת הזו לטובה. אמנם הוא רק דוגמית מהיכולות של הלהקה מפאת אורכו הקצר (יחסית) והיה טוב יותר אם היו מוסיפים עוד שניים או שלושה שירים אך מלבד שני השירים החלשים באלבום, יש לנו חמישה שירים מנצחים כמיטב המסורת של הלהקה שהופכים את האלבום מבחינתי לאלבום השני הכי טוב שלהם.
4/5
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה